עוד שנה
19 דצמ' 2010 6 תגובות
אחרי הסרט המשובח שראיתי בשבוע שעבר, היה חייב לבוא חברו הנגטיבי, כי לכל דבר יש איזון בחיים הרי, לא? אז הנה הלכנו לחגוג (כמעט, קרי יום לפני) יומולדת של חבר, ונקלענו לסרט החדש של מייק לי. נקלענו זו המילה הכי נחמדה שאני יכולה לחשוב עליה שהתאימה לסיטואציה, כי אם אני רוצה לדייק (ואני בד"כ רוצה) אז בעצם מה שהיה שם זה ניסיון להבין למה באמת ישבנו עוד שעה ועוד שעה (וקצת) כדי לראות אוסף של דמויות נדכאות, מדוכאות, שחיות בשוליים של הקצוות ואין גואל באופק. אפילו לא גואלת…
טום וג'רי (באמת… זו לא בדיחה) הם זוג בגיל העמידה, הוא גאולוג-מהנדס (חופר באדמה), היא יועצת במרפאה ציבורית בלונדון שלהם בן עו"ד במגזר הציבורי. סביבם מקובצים א/נשים מהשוליים של השוליים של השוליים שרואים ב"דמויות ה-cartoon" האלו עוגן ומשענת. בניגוד לדמויות מהסרטים המצוירים, השניים האלו הם זוג משמיים. מצאו את סוד האושר שבחיים ביחד… חוץ מזה, אין ממש עלילה, אז קשה לי לדבר על התפתחות מהכיוון הזה. מצד שני לא היתה התפתחות של הדמויות, חוץ מהתדרדרות קלה-מתונה-דרסטית של אלו שיש להם נטיות אובדניות כאלו או אחרות (בדרך ישירה או עקיפה…) מי ששותה ומעשן בלי הכרה זה גם נחשב לנטיה אובדנית, נכון?
מה עוד יש לי להגיד?
זה נכון שגיבוריו של מייק לי הם לרוב אנטי גיבורים, מהמעמד הנמוך/פועלים/עובדים בלה בלה בלה, וזה נכון גם שהוא עשה הרבה עבודה בתיאטרון, אולי בגלל זה הסרט הזה א י ט י כ"כ ונראה כאילו כולם משחקים בתיאטרון ולא בסרט קולנוע, אבל מה קרה לעלילה? ולקצת אופטימיות? קצת… לאן זו נעלמה? ואיפה ההומור שמייק לי כ"כ יודע להביא? איפה? ואל תגידו לי שיש סאב טקסט… בבקשה, לא בא לי לשמוע שזה הפוך על הפוך… אה, ועוד אכזבה… בסצינת הפתיחה אנחנו מקבלים את מי ששיחקה את וירה דרייק שלו. כל הסרט ישבתי בציפייה, מחכה שזו תגיע שוב… כמו שאמר לי חבר טוב: "ציפיות יש רק בכריות"… צדק, לפחות הפעם
אז מה קיבלתי בסוף? דיכאון, עצב, חוסר עניין שגובל בשעמום ופיהוק… זה מה שיש לי להגיד על הסרט עוד שנה. באמת היינו צריכים בקבוק יין שלם אחריו. תאמינו לי, גם זה לא הספיק להשכיח אותו… הנה, נאלצתי לכתוב את השורות האלו בעל כורחי ממש. עזבו, אל תלכו. יותר טוב תשבו בבית בקור הזה…
וינסנט רוצה לים
11 דצמ' 2010 3 תגובות
in RESPECT, דברים מצחיקים באמת, המלצות על סרטים, לכו לראות, שווים צפיה
מכירים/ות את הבדיחה על הרב, כומר וקאדי שעולים למטוס? מה יכול לצאת מכזה מפגש, תשאלו? אה… הרבה אני אומרת. אז השבוע הייתי בסרט כזה. שלושה בסירה מכונית אחת. התחילו ב-SAAB קטנה ומצ'וקמקת (אני חושבת, לא סגורה על זה) וסיימו באאודי state of the art… אה, וזה לא היה רב-כומר-קאדי, אלא אנורקטית, OCD וטורט.
וינסנט הולך לים הוא סרט גרמני קורע. משובח. מצחיק ביותר. חמוד. אמיתי. לא קיטשי. בקיצור, רוצו…
וינסנט הוא בחור בן 29, חתיך הורס שסובל מתסמונת טורט (למאותגרים ובשטחיות רבה- סובלים מ"טיקים" ועשויים להיות אלימים ולקלל בעסיסיות רבה), שאמו (יחידנית שתיינית) נפטרה ואביו מעביר אותו למוסד "הולם", כי לא מתאים לו לקחת אחריות על הסרח שנולד לו, אותו הוא נטש שנים רבות קודם לכן. במוסד וינסנט פוגש את מארי האנורקטית והמדהימה ומיד הם מתחברים. שותפו לחדר, אלכס, סובל מ-OCD וככה השלושה יוצאים להם למסע משותף בעל כורחם (סוג של…) מגרמניה לאיטליה. כל הסרט מתרחש במסע הזה המצחיק ביותר, קורע. כאמור…
אני מרגישה שכל מילה שלי תהיה מיותרת, לכן אחרוג ממנהגי ללהג ופשוט אמליץ ללכת לראות את הסרט המרענן הזה. פשוט רוצו. מ ע ו ל ה!
בדרכה
18 אוק' 2010 תגובה אחת
in המלצות על סרטים, לכו לראות, שבתות וחגים, שווים צפיה
סרט חדש דובר סרבית שמתרחש בבוסניה. זהו סיפור נוגע ללב (סליחה על הקלישאה) על זוגיות מלאת תשוקה ואהבה בין שני אנשים – לונה היא דיילת, עמאר בן זוגה, עובד בשדה התעופה כאשר יש לו בעיות אלכוהול "קלילות". שניהם מוסלמים לייט, לא נשואים שחיים ביחד. עמאר שמפוטר מעבודתו בגלל בעיית האלכוהוליזם שלו, מקבל הצעת עבודה מחבר ששירת איתו במלחמת בוסניה. החבר הזה נהייה מוסלמי אדוק מאז המלחמה.
הסרט הזה הוא על מערכות יחסים. זו שבין עמאר ללונה, לפני "חזרתו בתשובה", תוך כדי התהליך וגו'; היחסים המרגשים בין לונה לסבתה שמשמשת בעצם כאמה אחרי ששני הוריה נרצחו במלחמה; היחסים בין עמאר לחברים שלפני החזרה בתשובה ואחרי, ולבסוף, גם מערכות היחסים בקהילה המוסלמית האדוקה שם מקבלים התייחסות בסרט. מערכות זוגיות, בין הגברים לגברים, נשים לנשים וגברים נשים.
לגבי האמינות ועבודת התחקיר שעשו בסרט הזה… הממ…. לא יודעת, תשפטו בעצמכם. טוב, היו אי אילו דיוקים, וסליחה על הקטנוניות, אבל אני מרגישה שהדברים צריכים להיאמר. לונה מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה. הרופאה שלה מיד מציעה לה לעבור טיפולי פוריות (IVF), ובסרט הזה, זה קורה תוך דקה ורבע… אולי ככה זה בבוסניה, אני לא יודעת, אבל הדברים נראים קצת שונים כאן, גם באמריקה. לא יודעת על אירופה, אז אחריש. האמת היא שמצד אחד הסרט מאוד מאוד איטי, אז קחו את זה בחשבון, מאידך, המעברים הם כל כך חדים שייתכן שאני פשוט לא מכירה את התרבות ובגלל זה אני שופטת אותה מנק' מבטי המצומצמת והחד מימדית כמעט. שלא תטעו, אני מאוד ממליצה לראות את הסרט, אבל הדברים נפתרים מהר מדי מצד אחד ומצד שני, אין "זרימה".
אני מרגישה שנכנסתי לסרט הזה הדיוטה, ללא ידע מוקדם על המקום, תרבות, א/נשים, ולא יצאתי "יודעת". כמו שימימה אמרה: "כל מה שאני יודעת הוא שאני לא יודעת כלום". גם זה משו… אז לפי המראות, בוסניה שלאחר המלחמה נראית טוב יחסית. לונה, דרך אגב, לבשה ז'קטים ומעילים ממש מגניבים (אם תחפשו מעילים שווים, אז בבוסניה יש). מדד האמפטיה שלי כלפי הסבל של המגורשים והסובלים שם לא עלה כל כך. למה? שאלה טובה, שטרם נתתי עליה את הדעת. אני בהחלט יודעת שיותר קשה לי עם כיבוש שקרוב לליבי גיאוגרפית. נכון, מוזר, אבל אף אחד לא מושלם…
אם כבר מדברים על אמפטיה והזדהות, יכולתי מאוד לראות ולהבין מה מרגישים פה א/נשים שהקרובים להם מתחילים להיות רוחניים או מתקרבים לדת באופן כזה או אחר. פחדים, צרות מוחין, חד מימדיות, וכו וכו. משני הצדדים. לאו דווקא מהצד החילוני. זה כנראה דומה בכל דת, ולא משנה אם משה, ג'יזס או מוחמד סוחבים על הגב שלהם את המאמינים. ר' נחמן אמר פעם: והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל… אז אני אומרת גם: "אל תפחדו, הכל בסדר" 
טוב, הגיעה העת לסכם. אז מה היה לנו שם?
שפה סרבית
שחקנית אחת (Zrinka Cvitesic)=לונה יפה במיוחד
מבט חד מימדי על האיסלם ועל הדת באופן כללי
מלחמה אחת שחוץ מפשעי מלחמה לא ידעתי עליה כלום. אני רצה לפתוח אנציקלופדיה עכשיו
אהבה שאין דברים כאלו, באמת… זה לא מבטיח שיעבוד. טוב, את זה ידעתי כבר קודם
אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו. שבשמיים ובארץ 
פעם בחיים – הספר
07 אוק' 2010 7 תגובות
פעם כתבתי את הפוסט הזה. זה היה לפני קצת יותר משנה. קראתי אותו עכשיו, ובאמת לא הרבה השתנה מאז, אבל עזבו, לא בשביל זה אני כאן עכשיו… באתי להגיד משו על פעם בחיים של מישהי אחרת.
טוב, אם בכל זאת יורשה לי, אז, עכשיו כשקראתי את הפוסט ההוא, חשבתי על תמר וערן מ"פעם בחיים" של מירי רוזובסקי, והפוסט ההוא שלי ממש יכול להתאים גם להם. מסכנים… גם אותם צריך לקדם לראש התור איכשהוא. ועכשיו, לטובת אלו שלא בא להם/ן לפתוח את הלינק ולקרוא 4-5 פסקאות שבהן אני מלהגת על מר גורלי, טוב, לא מר, אבל על הקצב האיטי בו דברים מתנהלים, אז נתחיל מהתחלה. לאט לאט ובאופן ברור וקוהרנטי.
מירי רוזובסקי כתבה רומן. על תמר וערן האחים, שעל פני השטח הכל כאילו בסדר אבל בתכלס, מבעבע שם מעיין שורף שורף שורף. טוב, אז הם באו ממשפחה לא מתפקדת. ביג פאקינג דיל, תגידו? צודקים. כמעט כולם היום באים ממשפחות לא מתפקדות, אז מה החידוש פה? על העטיפה של הספר כתוב: "מירי רוזובסקי רוקחת מחומרי היומיום שיקוי משכר ורב־עוצמה, מכשף. את שפתה הדבירה, המוזיקלית, היא מלחינה, לא רק כותבת, והניגון שלה נוגע ומרעיד מיתר עמוק בלב." לא נעים לי להודות שבקריאת השורות האלו הרמתי גבה ואמרתי, מה זה השטויות האלו? באותה נשימה, הרשו לי להתנצל קבל עם ובלוג ולהגיד שצדקו… באמת חומרים של יומיום, א/נשים רגילים, לא מי יודע מה, לכאורה סתמיים לגמרי, ובכל זאת, הייתי מרותקת. במשך כל הקריאה (488 עמודים).
מרותקת אמנם, אבל עם מועקה כזאת, שהלכה רק שבוע אחרי שהנחתי את הספר בצד, לאחר שסיימתי לקרוא. הסתובבתי עם גוש בגרון, שנע לאזור הלב, ואז הצטרפו אליו 2 כתמים של כאב חד ליד העיניים, כאלו שמקבלים כשאוכלים גלידה קרה מהר, או שואפים מילקשייק או סמוט'י מהר מידי… נו זה של מיגרנה קשה, ולקח לי זמן עד שהבנתי מה קורה פה. מירי רוזובסקי הכניסה אותי לגמרי לתוך המשפחה הלא מתפקדת, שהתרחבה ונהייתה עוד יותר לא מתפקדת גם בזרועות החדשות שלה.
תמר נשואה לסופר מצליח או מפורסם (תלוי את מי שואלים), שבא ממשפחה צפונית, "old money" עם ייחוס כמו שאומרים אצלנו בשכונה. ואני , מה אני אומרת? אללה איסתור מכאלו. שמרני אלוהיי והרחק אותי מדברים שכאלו… אחיה הצעיר, הילד השבור, התחתן עם מישהי רק כי צריך כך נדמה לי . המסכן משכנע את עצמו לאורך כל הספר שהוא אוהב אותה או אחרות קודם, או מישהי אחרת באמצע, מתייסר. אוח, כמה ייסורים. תגידו, יש בכלל גברים כאלו עם כזה עולם רגשי מפותח? וחופר? ו"מרגיש" ? יש?!? אם יש כאן אחד כזה, בבקשה להרים את היד. מיד אני מפרסמת התנצלות עמוקה ופומבית.
אמא שלהם, חיה בללה לנד. מסכנה, לא אשמה. ואבא שלהם? הממ…. רק על זה אפשר לכתוב סימפוניה לכינור ופסנתר ב-4 ידיים. בלאגן. עוד באירופה (האמת, באמת עוד באירופה הוא היה קצת לא שייך), כמאמר המשורר. אז למה לקרוא? באמת למה. א' כי פתחתי מועדון קריאה וזה הספר הראשון שנבחר. אז, לא היתה לי ברירה. ב' כי באמת באמת זה מעניין, גם מרגש. מעיק, נכון, אבל אל תהיו קטנוניים. החיים הם לא כזה דבש anyway, הרי…
עדכון… אחרי הפגישה של מועדון הקריאה שלי
זה מדהים איך הדיעה שלך (שלי, אני מתכוונת) יכולה פתאום להיות מוטה. אחרי המפגש על הספר, השיחה והשיח ובלה בלה בלה, אני קוראת את מה שכתבתי וחושבת שאולי בעצם, איך נאמר, הספר הוא לא כזה מדכא… תראו, אני חשבתי שהספר הוא על חיים מפוספסים של א/נשים שמנסים להיאחז בכל כוחם כדי לצוף מעל פני האדמה. חלק מהחברים והחברות שלי במועדון הקריאה דווקא ראו את חייהם של חבורת "פעם בחיים" כתיקון והשלמה. ואולי הם צודקים, ולא אני? מי יודע? תקראו ואז תחליטו בעצמכם… הכי טוב
ארץ בראשית
25 ספט' 2010 6 תגובות
in המלצות על סרטים, שבתות וחגים, שווים צפיה
שבת בצהריים.
- "בואי נלך לסרט הזה שרציתי לראות כשנגמר החופש הגדול". אומרת אחייניתי בת ה-6 בשיחת טלפון שלנו.
- "אין בעיה. תשאלי את אחיך אם הוא רוצה להצטרף".
שואלת. הוא (טינאייג'ר, שותפי הקבוע לסרטי ג'יימס בונד ודומיו ושאר סרטי אקשן אחרים) מוכן. "באמת תודה שאתה עושה לנו טובה…" אני מחזירה לו בהומור.
אני נוסעת לאסוף אותם ואנחנו בדרכנו לצפות בסרט הדוקומנטרי המצוין הזה שצילם משה אלפרט.
הקופאית מנסה לרפות את ידיי: "זה לא סרט לילדים".
אני מיד נבהלת, כי הקטינא (במילעיל, כמובן. כך היא מכונה אצלנו) פוחדת מאוד מסרטי אימה, אקשן ודומיהם. טוב, למען הגילוי הנאות, בנני מקפי 2 היא ישבה לי על הברכיים מחרדת הברקים, הרעמים, השומות ושאר אנשים רעים שהיו בסרט…
- "יש חלקים מפחידים בסרט?" אני מבררת.
- "לא, מה פתאום. זה סרט דוקומנטרי. צילומי טבע. את יודעת, אין עלילה, סרט טבע כזה" היא חוזרת על דבריה בטון שמעיד על שאט נפש קלילה.
וזה בדיוק מה שקטינא אוהבת. סרטי טבע כאלו, בלי עלילה, עם הרבה בע"ח, והבונוס הוא שהכל מתרחש בארץ. ישראל. ארץ בראשית. הנאה צרופה. פשוט עונג שבת!
התיישבנו. התארגנו. פופקורן ושתיה במקום. מתעטפות שלא יהיה לנו קר… הבטתי סביב סביב. יופי. יש עוד מבוגרים אחראיים, שחושבים כמוני ובאו עם ילדים לסרט הזה. לא נרשמה אכזבה. בשום שורה. 9 שורות, כולן מלאות (כמעט), ילדים יושבים על ברכי המבוגרים שבאו איתם או מחזיקים ידיים בחלקים ה"מפחידים" יותר (נמר משחר לטרף, נחש שוחה במימי הכנרת, אלמנה שחורה טווה קורים מסביב לעקרב) – הנה: ספוילר, רק כדי שתלכו עם ילדים לסרט חובה הזה! מכל השורות נשמעו קריאות התפעלות תדירות… איך אפשר שלא? צילומים נדירים, מרהיבי עין. שגורמים לך (לי, לי) לאהוב את הארץ היפה הזו שוב.
במהלך הסרט כולו קטינא שואלת אותי שאלות, מעירה הערות שגורמות לי להסתכל על הכל מזוית אחרת. יותר נאיבית. פחות צינית. נקיה. אחיה, לעומת זאת, מ'מרום שנותיו' מתלהב אמנם מהצילומים, יודע את השמות של בעלי החיים, החרקים והמקומות אבל מהסה את אחותו כל הזמן: "לא מדברים בקול רם. זה מפריע"
- "חגיתי, מי מדבר?"
- "ירון לונדון".
- "הוא מדבר כמוך. יפה כזה. הוא זקן?"
- "הממ… לא הייתי אומרת. יש לו נכדים. הוא איש"
- "אז הוא כמו סבתא?"
- "כן. משו כזה".
אני עונה לה ברצון. לא מפריע לי שהיא מדברת בקול רם, שתשאל עוד ועוד. מה 'כפת לי? כל עוד אף אחד לא מתלונן… לידינו יושבים זוג מבוגרים ושני ילדים קטנים. הם 'נדבקים' מהפתיחות של קטינא ושלי ומעזים גם לדבר. בקול רם. אבל לא באופן מעיק. הילדים שואלים את סבתא שאלות והיא עונה מה שעונה…
- "חגיתי, מי צילם?"
- "משה אלפרט"
- "כמה זמן?" כי יש 4 עונות. עזרו לו? איך הוא יכול להיות גם במדבר בדרום וגם בצפון באותו זמן?"
- "אני מניחה שעזרו לו. בכל מקרה הסרט צולם במשך הרבה שנים, ואז ערכו אותו כדי שנראה את עדר היעלים במדבר, את זוג הזאבים בצפון ואת זוג חתולי הביצה בכנרת כמו שאנחנו רואים"
- "זו עבודה מאוד קשה לצלם ככה" היא אומרת לי. " בטח הוא התעייף רק מלחכות שיקרו כל הזמן דברים, כי לא כל הזמן קורה משו, נכון? אבל הוא נהנה, נכון?"
- "נכון. בטוח".
ככה ממשיכה השיחה שלנו, וברקע התזמורת הסימפונית ירושלים, ושיריה של אחינועם ניני…
-"מי שרה?"
-"אחינועם ניני".
- "את אוהבת אותה? יש לה שירים יפים? יש לך דיסקים שלה?"
- "אני אוהבת את השירים שהיא שרה בסרט הזה. אם תרצי, אשמיע לך אח"כ שירים שלה ותחליטי בעצמך אם את אוהבת גם. היא שרה באירוויזיון עם מירה עוואד".
- "מה זה אירוויזיון? מירה עוואד מ'עבודה ערבית'?"
- "כן לשאלה השניה. מה זה אירוויזיון? אחרי הסרט…"
ובינתיים חולפות להן העונות בסרט והיעל(ה), החתול(ה) כמו הזאבה כולן מיוחמות. כיאה למה שאנחנו מכירים/ות, מי שזוכה הוא החזק, הדומיננטי… זה שמרביץ יותר חזק. לקטינא יש פרשנויות והערות משלה: "נופר (הזאבה בסרט) היא חמודה, בגלל זה כולם רוצים לעשות עליה שקמח, נכון חגיתי? כמו לקייטי שלנו" (כלבת הזאב שלהם לפני שעוקרה). אני אומרת ש"באמת נופר חמודה. אבל רק בע"ח עושים שקמח. בנות ונשים לא עושות בשום אופן. זה כואב בגב…" היא צוחקת איתי. מבינה שהיא לא לגמרי מבינה, אבל יודעת מספיק לא לשאול עוד…
- "מסכן היעל שהפסיד בקרב לרותם (הזכר שניצח). גם הפסיד את אהובתו וגם נאכל ע"י הנמר. זה לא הוגן לחיות ככה".
- "כן. זו הישרדות מותק". אני אומרת לה. מסכנה, כבר בגיל 6 להבין שהחיים לא הוגנים . "אולי בגלל זה הוא מת…" אני מוסיפה.
- " כי החיים שלו לא היו הוגנים?" . "כן", אני עונה בחזרה
הצילומים, המוסיקה, ירון לונדון הרהוט, שבת בצהריים והשיחה הלא טריוויאלית והמתוקה שיש לי עם ילדה בת 6 – כל אלו גורמים לי להודות לבורא עולם. ואז שורת המחץ של קטינא:
"הכי טוב זה סרט מצולם. אני מ'זה נהנית. איזה כייף לי. נכון חגיתי?"
- "נכון קטנה. הכי כייף!"
הילדים (הרבה יותר מ)בסדר
05 ספט' 2010 3 תגובות
in girls power, הורים וילדים, המלצות על סרטים, לכו לראות, שווים צפיה
הביקורות על הסרט היו חד משמעיות אני חושבת. החל מ"הסרט האמריקאי הטוב של השנה", או כפי שהניו יורק טיימס בחר לפתוח את הביקורות שלו, "הילדים לא רק בסדר, הם הרבה יותר מבסדר, הם במצב מצוין". למען האמת, לא קראתי אותן לפני שהלכתי. פשוט חשבתי שאני נכנסת לסרט אחר… אבל כמו שאומרים אצלנו, אין דבר כזה טעות, ושום דבר לא קורה סתם.
אנט בנינג וג'וליאן מור הן זוג לסביות שחיות יחד ומגדלות שני ילדים. 2 ביציות שונות, אותו זרע, הפריית מבחנה, קרי IVF (למתקדמים/ות שבינינו)… ג'ואני (ע"ע ג'ואן מיטשל) הבת הבכורה מגיעה לגיל 18, ובאמריקה המתקדמת, בחלק מבנקי הזרע, ילדי מבחנה יכולים לבקש להכיר את התורם. ממש כמו באימוץ… אז ג'ואני ולייזר אחיה מחליטים לבדוק את הסוגיה מבלי לספר למאמי ואמא. האבא-תורם, פול (מארק רופאלו, OMG הייתי מוכנה לקבל מנה או שתיים ממנו בלי להניד עפעף וסליחה על ההחפצה), מתגלה כבחור מגניב, זורם, במידה מסוימת חי כאילו עדיין בן 20, שמצא את כוונו רק לאחרונה. מרגע הפגישה איתו חיי המשפחה כולה משתנים…
את הסרט ראיתי בשבוע הראשון שיצא לאקרנים. מצטערת שרק עכשיו מגיעה ביקורת עליו… האולם היה מלא בא/נשים, למרות שהיתה זו שעת אחר צהריים באמצע השבוע. לקוראים הגברים- לידיעתכם, נצפתה נהירה (לא קטנה) של גברים לעבר שער היציאה בערך 10 דק' לאחר תחילת הסרט. גברים שנבלעו בחסות החשיכה, ולא שבו עוד לתוככי הקולנוע. אני מאמינה שהסיבה יכולה להיות נעוצה בכמה גורמים:
- הם היו אנשי עסקים כבדים שנקראו לסגור עסקאות שמנות בעבודה, בדיוק כשהחל הסרט (בטח בטח…)
- לסביות זה סבבה רק בסרטי פורנו כל עוד הפה שלהן עסוק ולא בדיבורים
- לסביות זה סבבה רק בסרטי פורנו (רצוי) כל עוד יש גבר בסביבה שמפר את האיזון (אבל רגע… ספוילר – זה בעצם קרה, רק שהם לא נשארו לצפות בזה)
- לסביות שיש להן ילדים ועוד נורמטיביים++ זה יותר מדי
- תשובות 2-4 נכונות
אז כן, כאמור, באולם נשארו הרבה נשים ועוד קצת גברים. כל מי ששרד את החוויה הטראומטית הקשה (אני סתם צינית עכשיו) יצא מסופק מהסרט. גם אני חשבתי שהסרט חמוד. גילוי נאות נוסף, למען האיזון המגדרי – גיליתי על עצמי (שוק!) שאני הרבה יותר משוחדת ממה שחשבתי ( כמה עבודה עוד לפניי בדרך להיות אישה טובה יותר ליקום): כשגבר בוגד, מסתבר שאני ממש לא סלחנית. אני אצקצק בלשוני, אהיה שיפוטית ומוסרית ואף פוריטנית… והנה, קרה המקרה ואשה בוגדת באשתה, ואז, הפלא ופלא אני כנראה קצת יותר סלחנית, מבינה, חושבת שזה מורכב ובלה בלה בלה…. למה? לא פייר… אני באמת צריכה לחשוב למה ולתקן את דרכיי. כמו שאמרתי, יש לי עוד עבודה רבה, אף אחד לא מושלם
לזכות יוצרי הסרט (אני חושבת שיוצרות, לפחות כותבות) ייאמר שהם טיפלו במשבר בצורה נאה ולא נתנו לנו סוף הוליוודי קיטשי. טוב, יותר מדי ספוילרים. לכו תראו, ליהגתי מספיק!
ושנה טובה שתבוא עלינו ואלינו אמן
זוהי סדום
14 אוג' 2010 תגובה אחת
לא היתה ברירה… הלכתי לראות את זוהי סדום, הסרט החדש והמדובר (יתר על המידה?) של הקאסט המרשים של "ארץ נהדרת" עם שחקן החיזוק מוטי קירשנבאום בדמות אברהם אבינו. כל הדמויות המוכרות מתפקדות באופן צפוי, ממש כמו בארץ נהדרת. הם מצחיקים בטירוף, לחלקם יש כמה תפקידים, ההשקעה ניכרת, רואים את זה גם בקידום הסרט. לאן שלא תפנו, מה שלא תדליקו (כל ערוץ בטלויזיה, אינטרנט, עיתונים, אפילו בישיבה בבר או במועדון הם שם) – הקאסט של זוהי סדום מרוח מול הפנים, מחייך ומבסוט.
ובכל זאת, גילוי נאות – את הסרט ראיתי בתחילת השבוע. למה רק עכשיו אני מתיישבת לכתוב ביקורת? הממ… מורכב… באמת מורכב. תהיתי האם זה בגלל שנכנסתי עם ציפיות מסוימות ויצאתי, איך נאמר, לא בשכרי, לפחות לא באופן מלא… אולי בעצם לוקח לי זמן לעבד את מה שראיתי כי היום אני אדם קצת אחר ממה שהייתי לפני שנה-שנתיים-חמש…
ייתכן גם שאני כל כך רוצה בתת מודע שלי שהביקורת תגמור את ההלל כי… נו… זה ארץ נהדרת, זה אמור להיות מצחיק, ציני, ואיזה יופי שאפשר לשחוט פרות קדושות, תמיד רב הזמן, נכון? אז זהו שלא… כי בכל זאת לקח לי כמה ימים לעבד את החוויה בלי שאני אהיה חד מימדית ולא ממליצה (כי אם לומר את האמת, גם זה יחטא לאמת. זה לא שאני לא ממליצה…) אולי זה קשור לקונטקסט, שמורכב מכמה טעויות-
טעות 1 – ללכת בהרכב הבא- 3 ילדים בני 12 ועוד 2 מבוגרות (+40) בחצות היום. האולם היה מלא בילדים צעירים או סביב ה-12-14 ואני מצאתי את עצמי מצקצקת בלשוני יותר מדי פעמים כמה הסרט הזה לא מותאם לילדים. תקראו לי old fashioned, לא מבינה ענין, משביתת שמחות, whatever… אבל צר לי (!) הסרט הזה לא מיועד לילדים. יש בו גסויות רוח רבות מדי, בדיחות גסות והרבה מין. בגלוי או בסמוי. אני לא בטוחה שהילדים הבינו הכל, אבל היה נמוך. לעיתים נמוך מדי. מה שלא אומר שלא היה מצחיק… רק שלא נח לי כל כך לשבת עם האחיין שלי, בתה של חברתי ועוד חברה שלהם ולראות את נינוה (אסי כהן), בנו של שליט סדום משפד את שרלוט (עלמה זק), בתו החסודה של לוט, ועוד כל מיני סצינות שחבל שאני אקלקל אם תרצו ללכת לראותו.
טעות 2 - לקחת את עצמך ברצינות. טוב, זה נכון תמיד, אבל כמישהי שמתחזקת באמונתה בבורא עולם לאחרונה, גם אם זה לא מתבטא בשינוי אורח החיים הפיזי שלי, אלא רק כשינוי רוחני, קצת קשה היה לי עם כל הפרות הקדושות שנשחטו שם. מה? דוגמא ביקשתם/ן? טוב, נו, אבל רק אחת כי חבל… לכו תראו בעצמכם/ן… מה זה השטויות האלו שקיציס הוא בורא עולם? נו באמת… לא קצת מגלומני? קצת? השתן, זו עובדה ידועה, כשהוא עולה לראש הוא לא יורד חזרה. זה חילול השם, תרתי משמע, לחלל את שם השם ככה, באמת. והיו עוד אי אילו חילולים, ש… איך לומר, בגלל שאני לוקחת את עצמי ברצינות, כנראה, לא היו מתאימים. סורי 
טעות 3 - כמו שאמרתי קודם, הרבה ציפיות היו לי… וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. הסרט לא גרוע כמו שזה משתמע מדבריי, אבל ציפיתי. ציפיתי ליותר. זו בעיה, בעיה לא קטנה. כל כך הרבה קידום עשו לסרט. אני רואה את השחקנים כמעט בכל מקום אפשרי, מלהגים, מצחקקים, מדברים, מקדמים. בכל מקום נוצר כזה באזז, ובשביל מה? הממ… בשביל (כמעט) מאומה. כמו שימימה אומרת – במידה. הכל במידה. לא בהחסרות ולא בהפרזות. וב"זוהי סדום" יש משתיהן ל מ כ ב י ר.
בכל אופן, כדאי שתלכו. ואל תשכחו להגיד איך היה…
סולט. היה מתוק.
30 יולי 2010 4 תגובות
in girls power, המלצות על סרטים, לכו לראות, שווים צפיה
את החצי הנשי של בראנג'לינה, בתפקידה האחרון כסוכנת ה-CIA, אוולין סולט, החלטנו לראות בנסיבות שונות מהרגיל. אולי זו הסיבה שהחוויה היתה כל כך מתוקה… ייתכן, יחד עם זאת, שהסרט לא כל כך רע, נו כמו שאמרתי. מתוק. מצוידת ב-2 הטינאייג'רז הקבועים, להלן אחיין א ואחיין ב, חובבי סרטי אקשן, בתי קולנוע ותענוגות באופן כללי, שמנו פעמינו לעבר החוויה האולטימטיבית לחובבי סרטים ושאר פרפראות, קרי, סינמה VIP. אני מכירה שלושה כאלו במרכז הארץ (גלילות, רעננה, ראשל"צ), מניחה שיש יותר, "דגמתי" רק שניים מתוך השלושה, כי השלישי רק נפתח לא מזמן…
אז לאלו שלא היו, מתלבטים או לא יודעים במה מדובר – 40 דק' לפני תחילת הסרט נכנסנו ללאונג' שבו יש בופה סטנדרטי אך נעים בסגנון "אכול כפי יכולתך", זוהי כאמור, המכה הרשמית לחזרזירים ישראלים שגם כשיודעים שובע, לא נרגעים… או כמו שאמרה לי פעם אמא של שלום, שהיה חבר גרעין שלי – "כל מה שנותנים לך תקחי, גם אם את לא צריכה את זה, העיקר שלא יהיה לאחרים".
אז כשקולה של אמא של שלום ברקע, ועוד לפני שהתחיל הסרט, שני המהממים מילאו הצלחות, וצחקו שלא יצליחו להיכנס לאוטו אחרי החוויה. גם אני לא טמנתי ידי בצלחת (בעצם, כאן אפשר לומר שכן), אבל למזלי הרב, 80% מכלל המזונות המוגשים באופן כללי אסורים לי מסיבות אלרגיות כאלו ואחרות, תודה לבורא עולם ולכן גם אם אני מתחזרת (והתחזרתי, גבירותיי ורבותיי) לפחות זה היה "בטוב טעם"…
הסרט סולט הוא סרט אקשן טיפוסי ולא שונה כל כך מהסרטים האחרים שעשתה הבראנג'לינה, למי שמכיר/ה. היא סוכנת CIA שמואשמת בריגול לטובת רוסיה וכל הסרט היא עסוקה בלהוכיח את חפותה. קצת מזכיר את סרטי בונד משנות ה-70, אלא שהבונד הוא בונדית וזה קורה ב-2010. העלילה? נחמדה. יש טוויסט? יש. יש מתח? גם זה יש. משעמם? לא, ממש לא. הסרט עשוי טוב? אפשר להגיד שכן. אפקטים? פעלולים? יש והרבה. בראנג'לינה יפה? יפה ואפילו רגע אחד היא בלונדינית, אח"כ שחורה, פעם יש לה שיער ארוך ואפילו קצר. בקיצור, אם היתה כאן רשימת מכולת, על הכל היינו מסמנים √ ובכל זאת, סרט המאה זה לא…
שלא תטעו. אני נהניתי ביותר. כי ראיתי סרט בהקרנת בכורה, ישבנו במושבים רחבים מתכווננים (כמו בביזנס קלאס במטוס, לאלו שמתורגלים), סה"כ 4 שורות באולם. בחרנו מראש היכן לשבת, כמובן, יש שמיכות פליז לאלו שקר להם/ן (מפאת איסטניזם טהור אני הבאתי מהבית), אכלתי ושתיתי עדלאידע עם 2 הטינאייג'רז הכי אהובים עליי בכל היקום, שאמנם אח"כ רצו שאעצור בצד כדי להקיא, אבל בל נהיה קטנוניים… בהחלט סרט כייפי לצפיה ב-VIP, או כמו שאמר אחד מהם בתום הסרט- "איך אנחנו אמורים ללכת עכשיו לסרטים רגילים בדיוק?" שיהיה בשמחות
פופקורן, שתיה, תה, גלידה, וזה רק מה שמותר להכניס לאולם בלי הפסקה ובלי סוף...
רשיון להרוג
25 יולי 2010 2 תגובות
in אין דברים כאלו בכל העולם, ברומו של עולם. לפחות של הארץ., הורים וילדים, ימימה, מה יהיה
פעם הייתי פעילה בתנועה אחת עם חולצות כחולות ושרוך לבן, הדרכתי ובאתי למפגשים, וחלמתי דו קיום עם העם השכן, עם המין האחר, עם מי שזה לא יהיה, העיקר שהוא לא כמוני, אבל זה לא אומר שזה רע…ואז גם עבדתי במפלגה שהיתה מאוד גדולה והבטיחה שלום. כמעט אפילו הביאה אותו, עד שנרצח לה המנהיג והכל התחרבן מאז, ועברתי לעבוד בארגון נשים פמינסטי וידוע.
אז פעם הייתי פעילה חברתית, פמינסטית קולנית ונחרצת. ואז לא יכולתי לכעוס יותר. זאת אומרת, נמאס היה לי לכעוס על היקום. על העם. על החילוניים. על הדתיים. על השמאל והימין, ועל גברים בכלל, על גברים מסוימים בעיקר, על גבר אישי אחד במיוחד, ואחכ על עוד כמה שנקלעו לי לרדאר.
אז עזבתי את הכל, כמו שאני עושה במומחיות רבה תמיד, ולא הבטתי לאחור. והפסקתי לכעוס. כלומר שמתי את הכעס במגירה עמוקה עמוקה ולא פתחתי אותה. לא פתחתי אותה כי הייתי עסוקה באובדנים אישיים קשים/קטנים/גדולים/גדולים יותר, תלוי את מי שואלים וליד מי עומדים באותה שניה.
באותו הזמן גם גיליתי את ימימה ואת ר' נחמן וכנראה גם את עצמי. הלא כועסת. זאת הרכה. שיוצאת החוצה רק מול א/נשים שאני אוהבת במיוחד או עם ילדים. תמיד עם ילדים. זה מתאפשר מאוד כי אני לא קוראת חדשות, או רואה אותן בטלוויזיה. אני גם לא מקשיבה להן ברדיו או באינטרנט. אבל אין מה לעשות. כשנוסעים בתחבורה ציבורית זה מתפלק… את שומעת רדיו בעל כורחך. ואני, לא עברתי לגור על אי. אני גרה במרכז הארץ, איפה שישנם בתי קפה וא/נשים וכו' וכו' וגם אינטרנט…
אז הזוועות לפעמים מחלחלות לי לרדאר ואני משתדלת לא לכעוס ולקחת את הדברים בפרופורציה… לפעמים זה מצליח לי. לא היום. היום אני בבאסה פרטית שמצטרפת לבאסה גדולה יותר. שבימים כתיקונם, ובעקבות ההחלטה שלי לא לכעוס יותר הייתי כנראה מצקצקת בלשוני, נחרדת קלות, אולי בעצם קשות, מזדעזעת, אומרת כמה מילים עם פאתוס ואז מודה לבורא עולם על מצבי…
על מה מודה? הנה, לדוגמא, מודה שאיני נשואה כי לכי תדעי עם איזה פסיכופת את מתעסקת וגם צריך לדעת ממי להתגרש, ככה אני שומעת לאחרונה במחוזותיי. מודה על זה שאין לי בן זוג, כי לכי תדעי באמת עם איזה פסיכופת את מתעסקת. מודה שאין לי ילדים, שהרי הנה, היו לה לגברת שלושה, ועכשיו איבדה אותם בבת אחת. את כל השלושה. הלכו ואינם. זהו. ז ה ו. אני, לפחות לא היה לי אפילו אחד, אז מה אני יודעת מהחיים שלי, נכון? רואים? יש לי כנראה על מה להודות.
אממה… היום אני לא מצליחה לשכנע את עצמי. הכעס היום משתלט. משתלח בי כאילו אין מחר. על מה אני כועסת? אה, זה ממש פשוט. קודם אני כועסת על האשפה האנושית הזו שקיבל את המתנה הכי יפה שבורא עולם יכול לתת לאדם. נתן לו 3 מתנות כאלו. ואני? אפילו אחד/ת לא. ולא שאני לא מנסה… אח"כ אני כועסת כי האשפה האנושית הזו קיבל עוד מתנה. זוגיות. וגם עליה לא שמר. תראו, במקום שאני נמצאת בו, בחברה שלי, באזור הזה, ברדיוס שלנו, כשגבר ואישה מתחברים ועוד מצליח להם לשמור על הזוגיות, אז זה נס. באמת… אני, איך לומר בלי להעליב אותי, טרם חוויתי ניסים אישיים, ובעיקר חוויתי מפחי נפש זוגיים, שבאמת חבל להזכירם, כי סתם, בשביל מה להעציב? באמת בשביל מה?
לבסוף, איך לומר, קיבל מתנות וויתר עליהן. לא, מה אני אומרת וויתר, אני מתכוונת גזל אותן, רמס, נטל, לקח, רצח. רצח, זהו, זאת המילה שחיפשתי… כן. אשפה אנושית, שמקבל כל כך הרבה מתנות ולא שומר עליהן. על אף אחת. לוקח הכל כמובן מאליו ומתנהג כאילו הוא אדון עולם. ולמה? למה אני שואלת? למה קיבל? ובאיזו רשות לקח? האשפה טוען לאי שפיות. אפילו את הפסיכוטיים לא עוזבים בשקט בימינו… הרי, אם היה פסיכוטי לא היה מתכנן בקפידה את מעשיו, נכון? לפרטי פרטים…. אז למה לקחת גם ממדוכדכי הנפש את הפריבילגיה היחידה שיש להם המסכנים? שלא אחראים הם למעשיהם…
ואני אומרת, שנמאס. חלאס. כל הכעס שלי, שיצא עכשיו בלי מסננים – גם האחריות וגם האשמה על כתפי האשפה האנושית הזו. ואם לא הובן על מה אני מדברת עד כה, אז הנה, טעימה קטנה…
בימים כאלו, אני חושבת לעצמי שהלוואי, הלוואי שהיינו גרים בסיילם, והיינו עומדים בכיכר העיר וסוקלים את שליחי השטן… ואח"כ אפשר גם היה להעלות אותו על המוקד, שיהיה… טוב, נכון שאז היו סוקלים רק את שליחותיו, כביכול, אבל אל תהיו קטנוניים, זו הפנטזיה שלי… והלוואי שהיה כאן רשיון להורות. כזה שמאפשר לך להיות אמא או אבא על פי כשירות, ואני לא מדברת על כוח האנרציה, כלומר הרביה…כי רשיון להרוג יש פה כבר לכל אחד, הרי, לא?
